384 עמ'
הוצאת מטר
כותבת הביקורת: עדי ברטשניידר
כשהוא מופיע על גבי המסך - הוא מטריף את הנערות ומכניס אותן לסערת חושים אחת גדולה.
הן מנשקות את הפוסטרים שלו שתלויות על קירות חדרן (עד שצבעם הופך ללבן), כשהוא לבוש במחלצות שמבלבלות להן את החושים.
שיערו הארוך מתנפנף ומגלה מדי פעם את עיניו המצועפות בעוד קולו פורט על ליבן המאוהב כאמן גיטרה מיומן.
מכונת השיווק המשומנת שחיה בזכותו סוחטת כל פרוטה מדמי הכיס שבידן, טווה סיפורים, מחשבות וקורות חיים מרתקים ו'אישיים' שכל אחת ואחת מהן נוצרת בליבה במחשבה שהנה, היא-היא זו שאת ליבה שבה, ורק היא מתאימה לו כמו כפפה ובאמת מבינה ללבו השביר.
לא. אני לא מדברת על ג'סטין ביבר, האליל הנוכחי של נערות העולם.
ג'סטין הוא לא נראשון (וכנראה גם לא האחרון) ולפניו נערים-גברים רבים הרטיטו לבבות של נשים בהתהוותן.
אליסון פירסון החזירה אותי לתקופת נערותי בשנות ה-70 (מלפני הרטרו שחוזר לשם כיום) כבר מהדף הראשון.
הנערץ האלמותי היה אז דיוויד קסידי - וכל בנות כיתתי פינטזו עליו וסיפרו על מעלליו.
מקורות המידע - כמו בבריטניה ובווילס, שם מתרחש הסיפור - היו עיתוני הנוער ש'סיקרו' ושיקרו כמעט על כל פיסת מידע, שכולנו גמענו בשקיקה.
ואפילו אני, שרגליי תמיד ניטעו חזק בקרקע, השגתי מדבקה של הבייבי-פייס הזה - והיא מודבקת שמורה מכל משמר עד היום ביומן האישי שלי - הרחק מעינה הצופייה של אמי.
"אני חושב שאני אוהב אותך" מיטיב לתאר תקופה מאושרת ובעייתית בחייה של בת העשרה הצעירה האופיינית, עם מלכת הכיתה והרצון למצוא חן, עם הורים מדור ישן שמשפיעים על חיינו גם אחרי 20 שנה ויותר. על נעלי הפלטפורמה שחוזרות עכשיו לאופנה, על אבו-עגילה או פרמננט בשיער, על אהבות וחברות אמת, על ריגושים מהבנים ה'אמיתיים' ונשיקות ראשונות ועל פנטזיית ילדוּת שקורמת עור וגידים - בניגוד לשכל הישר - ומלמדת אותנו שגם אם השנים עברו - כנראה שאף פעם לא מאוחר.
אני חושבת, שאני אוהבת, את הספר - והנוסטלגיה - שהביא לחיי.
