מדינת הסטארט אפ / דן סינור ושאול זינגר

259 עמ'

הוצאת מטר

כותב הביקורת: דור בביוף

ישראל תמיד מפתיעה אותי בכל פעם מחדש כשאני גולש באתרי חדשות מחו"ל או במקרה רואה ערוץ מחו"ל בטלוויזיה. אנחנו מדינה קטנטנה, ממש פצפונת, עם מעט אזרחים, ועושים רעש בכל העולם. המחברים חשבו שכבר יש ספר שמסביר למה ישראל כל כך מפותחת (מבחינה כלכלית, אבל לא רק), וכשנוכחו שאין, פשוט כתבו אותו. לפיכך, הספר מתיימר להסביר לעולם את הצלחתה הכלכלית של ישראל, בדגש חזק על סטארט אפים. אם להסתמך על ההצלחה שלו בעולם, גם אם הוא לא הצליח, לפחות הוא עזר מעט בהסברה.

הספר מתחיל טוב. אי אפשר לקרוא אותו מהר כי הוא מכיל הרבה נתונים (אבל לא מעמיס יותר מדי, אציין לזכותו) והרבה חומר למחשבה. הוא משלב בתוכו שמות חשובים (שאיך זה שלא הכרנו אותם?), מנהלי חברות ואפילו את שמעון פרס, נשיא המדינה, שאף כתב הקדמה מופתית לספר. מעניין וקולע.

לקראת הסוף הספר מתחיל קצת להימרח ולהיסחף. הנקודות העיקריות הן על כך שמדינת ישראל היא מדינה של עולים, וכל עולה שלא נרתע מהתחלה חדשה הוא בעל אופי של יזם; שחוסר ההיררכיה בצבא ובממשלה עושה חסד עם הישראלים; ושהצבא תורם רבות לעיצוב אופיים של יזמים מצליחים. ההנחה שהיהודים פשוט חכמים יותר הוזכרה בהתחלה אבל כמובן שלא נלקחה ברצינות. (למרות שזה יכול להיות נושא מעניין למחקר. יכול להיות שיש לנו מוח רזרבי באף.)

מאינספור ההערות לומדים להתעלם במהלך הקריאה, וחוץ מהן, הכתיבה טובה. הפריעו לי קצת ההשוואות הרבות של נתונים מישראל לכל מיני נתונים לא קשורים (מה לישראל ולטקסס?) רק כדי לנקוב באחוזים גבוהים. בכל מקרה, זה בא במטרה טובה: להעלות את ערכה של ישראל בעיני העולם ובעיני הישראלים עצמם. כי הרי כשאנחנו אומרים שאנחנו ישראליים אנחנו מתכוונים שיש לנו אף גדול, כרס מחמד, ושאנחנו ברברים וחסרי נימוס אך חכמים. אחרי הספר הזה יהיה לכם קצת יותר קשה לזלזל בישראל.

לסיום: ספר מעניין על איך ישראל הפכה ל"מדינת סטארט-אפ" כלכלית עצומה. למרות שיש בו כמה קטעים מיותרים, השאר מרתק. מומלץ.

מסעותיי עם ורה / אדית זק

216 עמ'

הוצאת מטר

כותב הביקורת: חיים אביבי

הספר "מסעותיי עם ורה" הוא ספר זורם ומרתק לדעתי, מעצם עיסוקו במקביל בשני דורות, דור השואה ודור שני לניצולים, מנקודת מבטה של ילדה.

הסיפור משאיר צורך לדעת עוד ולשמוע עוד על תקופת השואה מתוך סדרת סיפורים לפני השינה המסופרים על ידי הדור הראשון לדור השני, וסוחבים על גבם את היכולת לנתח ולהסביר את התנהלות המשפחה בשני הדורות.

המספרת, במרבית העלילה, מביאה את הדברים מנקודת המבט של ילדה בגן חובה/כיתה א', דבר המאפשר לספר את הסיפור העצוב מזווית קלה ונוחה יותר לקורא. כך, כבר בעמוד הראשון, מספרת ורה הילדה על מקור שמה, כשהיא מספרת את סיפורה המזעזע של דודתה ורה כילדה, שנעלבה בבית הספר מהקנטה של ילדה אחרת: "אז ורה לקחה את התיק בסערה מהכיתה. היא רצה לאורך פסי הרכבת לכיוון הבית, אבל אז פחדה שאמא תכעס עליה מאד ובדיוק באותו רגע התקרבה רכבת וורה זרקה את עצמה על הפסים."

מעבר לסיפור המשפחה, מוצג סיפור התקופה בארץ מהגעת הניצולים לחיפה ועד קליטתם לחברה הישראלית הצברית – הזווית הילדותית מוסיפה חן והומור לסיפור ומייצרת את האווירה הנוחה להכלת הסיפור המזעזע של הדור הראשון והבנת השפעות דור זה על צאצאיו.

ורה מספרת בהומור "עצוב" על חרדת הנטישה שלה, על אוכל בכלל ועל האובססיה של אמה ואחותה להאכיל אותה בפרט, על סירובה העקשני לאכול, על חיבתה לחדר השירותים כאי של שקט, על האנשים עם המספר ביד בין אם הם חברי משפחה ובין אם זרים שנקרו בדרכה, על ההמתנה התמידית של אמה לבת שאיבדה, על השתדלותו והתנצלותו של אביה בפני אחרים לעומת החוזק שלו בבית, על היחס לחגים בביתה, על היחס לאלוהים, על הרצון שלה להיות ישראלית כחברותיה או אמריקאית כמו אחותה והז'ורנלים מאמריקה ועל יחסה של אמה לשינויים אלו (ורה קונה חולצת מלחים ואמה מגיבה: "פסים? פסים? קנית חולצה עם פסים? הבת שלי תלבש פסים?...אני שרפתי הכול כשחזרנו, הכול, ונשבעתי שבחיים יותר לא יהיו לי פסים...אבל אמא, אמרתי בשקט, ...אניקה אמרה שזה הכי מודרני עכשיו...כל אמריקה הולכת עם זה...אמריקה שממריקה, המשיכה לבכות, מה הם מבינים?"), על החבר הראשון, על סבתה שהצליחה לצאת מברה"מ ועל מערכת היחסים המבינה שנרקמה ביניהן, על תקופת הצנע, על פרשת קסטנר, על התבגרותה ובעיקר על מערכת היחסים שלה עם אמה שתרמה לספר פניני מחשבות ותובנות של ילדה על החיים.

הסיפור כתוב יפה, אם כי, לטעמי האישי, היה עדיף לקבל אותו מנקודת מבט בוגרת יותר של ורה הנערה.

כמו כן הסוף נראה כברירת מחדל לסיום ספר ולא לסיום סיפור...